מתוך עבודת שורשים – שני
מה גרם לך לעזוב את טריפולי?
הכל התחיל ממאורע בטריפולי:
בשנת 1948, באותה התקופה היה מצד הערבים יחס של זלזול ושנאה כלפי היהודים.
יום אחד יצאה סבתא מביתה והותקפה על ידי שני אנשים ערבים.
למזלה הרב, ידעה את השפה האיטלקית וצעקה עליהם. בכך, הצליחה להטעות את שני הערבים האלו, ואף לגרום להם להתנצל בפניה.
למרות הפחד הרב, סבתא לא ברחה על מנת שלא לעורר חשדות בקרב הערבים.
כשהיגיעה לביתה הזהירה את שאר בני המשפחה מהסכנה השוררת בחוץ. דקות אחדות לאחר אותו מקרה, החלו להגיע מכוניות עם יהודים פצועים.
"זמן קצר לאחר אותו מקרה נלקחנו למחנה צבאי, בו ניתן לנו לשהות כחודש ימים תמורת תשלום. היה מסוכן לצאת מהמחנה אל הערבים.
במשך החודש בו ישבנו במחנה המצב בחוץ נרגע והערבים חזרו למחנותיהם.
חזרנו הביתה, ובעקבות כל המאורעות והפחדים השונים שעברנו, הגענו לידי החלטה שאנו מעונינים לעלות אל ארץ ישראל – בה חיינו יהיו מוגנים ובטוחים יותר.
על מנת לרכוש את הכרטיסים לארץ ישראל היה צריך אבי לשקר למדינה, מהסיבה שבשנים 1948 – 1945 העלייה לארץ ישראל הייתה אסורה על היהודים.
גם הפעם נאלצנו להציג עצמנו כאיטלקים בכדי להינצל.
אני ואחי הבכור בנימין היינו הראשונים במשפחה שעלו לארץ ישראל. שאר בני המשפחה נשארו בטריפולי, ועלו מאוחר יותר, לאחר שעדכנו אותם לגבי המצב בארץ ישראל. ארזנו מזוודה מלאה בבגדים טובים ויצאנו לדרך".
האם ההחלטה הייתה קשה?
ההחלטה אינה הייתה קשה, אך באותה המידה גם לא הייתה קלה במיוחד.
החלטנו לעזוב כי בטריפולי פשוט לא היה לנו טוב.
חשנו מאוימים בי די הערבים. היחס כלפי היהודים היה רע מאד וכתוצאה מכך כ- 150 אנשים יהודים נהרגו.
מהם הקשיים שהיו בדרך לעלייה לישראל?
היו כמה בעיות בדרך:
אי אפשר היה להגיע לישראל בדרך ישירה, וזאת בגלל האנגלים שחסמו את הדרכים, והיהודים שהגיעו ורצו לעבור נלקחו למחנות צבאיים בקפריסין.
אני ובנימין, אחי נשארנו באיטליה. היינו ברומא ובנפולי, עד לרגע בו קיבלנו הוראה מן האיטלקים להמשיך בדרך ולעלות על הרכבת לונציה.
מילות הפרידה מאיטליה היו: " שלום ולא להתראות!".
הרכבת הובילה אותנו מרומא אל ונציה. בונציה חיכינו לאנייה "קמפי- דוליו".
כשהגיעה האנייה לונציה, חג הפסח היה בפתח- וכך את ליל הסדר חגגנו באנייה.
סבתא הגיעה לארץ עם אחיה בנימין בלבד בחג הפסח, שנת 1949.
ירדנו מהאנייה לנמל חיפה. משם הובלנו למחנה עולים צבאי של האנגלים. במחנה פגשתי אנשים שהגיעו מטריפולי.
במחנה ישנו באוהלים. כשירד גשם האוהל התמוטט עלינו- אך למרות זאת הינו שמחים מהעובדה שהגענו סוף סוף לארץ ישראל, וחשנו מוגנים ובטוחים.
כעבור זמן מה, כתבתי מכתב למשפחתי שנשארה בטריפולי. בו בזמן חבר של אחי בנימין (שהיה אז חייל צעיר – היום הוא סבא) נכנס לאוהל והוסיף אף הוא כמה מילים למכתב. מסתבר שהיינו שכנים.
כשהוריי קיבלו את המכתב, גם הם עלו לארץ. הם הגיעו בראש השנה.
כאשר גם ההורים של אליהו (הבחור שהוסיף מילים למכתבי), הודענו להם כי אנו מעונינים בחתונה.
ההורים הסכימו, וחתונתנו נערכה בחג הפסח- בדיוק שנה מאז הגענו לארץ ישראל.
סבתא ג'וליה- ראיון כללי
באילו שפות דברתם בבית?
בביתנו דיברנו איטלקית וערבית.
את השפה העברית למדתי עוד בטריפולי כהכנות לעלייה לארץ, והמשכתי כאשר הגעתי לארץ ישראל.
לאחר ששלטתי טוב בשפה, הדרכתי ילדים( עולים חדשים) בקריאה וכתיבה בעברית.
מאורעות בלוב:
המלך והמרפסת:
בשנת 1938 הגיע ללוב המלך האיטלקי: " ויטוסיה אימנואלו ". סבתא שהייתה נרגשת ונסערת לקראת האירוע, רצתה גם היא לראות את המלך.
היא יצאה אל המרפסת הפתוחה שבביתה.
לפתע החלה המרפסת לרעוד. כולם ברחו. לאחר כמה דקות המרפסת פשוט התמוטטה ונפלה למטה.
סבתא, שהייתה אז בגיל 8, נפצעה במצח ונלקחה לבית החולים הקרוב.
עד היום נשארו לה התפרים במקום . מזל שזה לא נגמר גרוע יותר.